"חיים/מוות/חיים, האימא הגדולה מולידה חיים ומולידה מוות".
קלריסה פינקולה אסטס (רצות עם זאבים)

"אתה באמת רוצה לדעת? באמת רוצה לדעת מה יש לי בצידנית"? שאלתי את השוטר שישב בתוך הג'יפ יחד עם חבר שלו השוטר השני. ואחרי שסיפרתי להם הם כבר לא יהיו אותו דבר, לא יחזרו אותו הדבר למשמרת שלהם, לחברים שלהם בתחנה… מה הם יספרו? ראינו שני גברים הולכים בשביל עפר נראים שנטים כאלה אחד עם טוריה ואת חפירה השני עם צידנית. הולכים בשביל ביער ומה הם מספרים לנו? הבחור החמוד עם התלתלים מספר שיש לו בצידנית עוברית בת 22 שבועות שאשתו ילדה אתמול בלילה ושהוא הולך להחזיר אותה לטבע, לטמון אותה באדמה… ככה הוא מספר לי… האמנתי לו ברגע שפתח את הפה שלו ודיבר, הלב שלי נפל לתחתונים".

זה מה שהם סיפרו בתחנה וזה מה שאני מספר לכל החברים והמשפחה ששואלים אותי מה עשיתי איתה. פשוט הטמנתי אותה באדמה עשיתי טקס יחד עם חבר שלי, החבר שלי,  עשינו טקס. והכל היה שם, רוח ואדמה ונשמה וגוף ואבנים ועץ ושקט.

השקט שהיה ברגע הלידה. שקט. היא יצאה החוצה והיה שקט. כולם היו בשקט, המיילדת, הרופאה, אני, הדולה, והאישה שלי. כולנו היינו בשקט. גם העוברית. 448 גרם של שקט. שקט מחייה לא מקפיא, שקט של חסד, שקט של רגע שאתה ואלוהים נפגשים. כי ממנו היא הגיעה ואליו בחרה לחזור. אבינו מלכינו שרנו כשאני מחזיק אותה נוגע מביט בפלא כזה שאף פעם לא רואים נוגע במיסתורין של החיים בקסם של הגוף האנושי הנשי שמייצר חיים בתוכו ומוליד מוות.

ואשתי כל הזמן היתה כמו החץ המתוח על הקשת מחכה לרגע השחרור, אני הייתי רגע אחרי, בהמתנה, רוצה להאמין שיש עוד תקווה שיש עוד במה להיאחז והיא היתה במתיחה כל הזמן, מחכה לרגע השחרור. הצטרפתי אליה, כמה ימים אחרי, חוויתי את ההמתנה במתיחה, וגם אני הייתי שם ברגע השחרור, יחד איתה, האישה שלי ששוכבת במיטה בחדר צירים במחלקת יולדות בבית חולים כרמל. והייתי גם איתה מחבק, מערסל אותה ערסול קטן, בידיי ומביט ובוכה כל כך בוכה, יושב עם הגב שלי אל אשתי על המיטה שלה, ככה היא ביקשה, מניחה את כף ידה על הגב שלי, אומרת, "זה הכי קרוב שאני יכולה". וזה כל כך בסדר, כל כך בסדר, את עשית מספיק, עכשיו תורי. את עשית כל כך מספיק עכשיו תורי.

זה היה אחרי 15 שעות של טירוף חושים, ב 12 בצהריים יום קודם הרופאה המצחיקה שיצאה במחול עם הקיר שממול מדגימה לנו כשטופחת את ראשה כלפי הקיר כמה קשים היו לה ההריונות ומספרת לנו שגם היא עברה לידה כזאת, מנחמת את אישתי במילותיה כולנו עוברות את זה אל תדאגי מה שאני עברתי …שני הכדורים בידה, אשתי שוכבת על המיטה מחכה שהרופאה תכניס לגופה את הכדורים, שנינו צוחקים, מסתכלים אחד על השנייה, "כמה האנשים נפתחים לידינו, נותנים מעצמם, פתוחי לבב ואישיים".

ואחרי שעה וחצי במחלקת נשים ירדו לאשתי המים, והיא חמודה חשבה שזה השתן שהיא לא שולטת עליו, ואני מסביר לה שזאת ירידת מים, והיא כבר לא יכולה לעמוד בשקט, בטח שלא לשכב, לוקחת את הארונית הקטנה שצמודה למיטה, מסובבת אותה כלפיה, נשענת ומתחילה לזוז, ומאז לא הפסיקה לזוז, לנוע, להיכנס פנימה אל תוך עצמה. "אני רוצה לצאת לטבע" היא אומרת כשעיניה עצומות, ונכנסת פנימה, לעולמות אחרים מתחברת לטבע ופוגשת את הזאבה, וואוו הזאבה שבאה והיתה איתה וליוותה אותה ועוד ממשיכה ללוות אותה בימים שאחרי, יוצאת מתוך הספר "רצות עם זאבים" נותנת לאשתי כוח להאמין בדרכה, להמשיך להתחבר לעצמה מבפנים.

ובאים לקחת אותנו לחדר צירים במחלקת יולדות למטה, טיול בכיסא גלגלים כמו בלונה פארק, אשתי עוצמת עיניים, כבר לא יכולה לפגוש את הבחוץ, מגיעים לחדר, ישר לוקחת את הכדור פיזיו ונשענת עליו, כאילו זה חדר משחקים והיא יודעת לאיזה צעצוע לגשת. ובמשך שעות היא נכנסת אל תוך עצמה ויוצאת, אני והדולה, נוגעים, שרים, מזמזמים, מעסים, מאכילים, משקים. ומשמיעים מוסיקה, כל הזמן קשובים לבקשות המוסיקליות המתחלפות שלה, ומיד מבקשים להיענות, לעשות כל מה שאפשר עבורה, בשבילה, למענה.

בתחילת המשמרת שלו הרופא נכנס בעדינות, דפק בדלת שהיתה סגורה, נכנס וביקש להדליק את האור כי אנחנו היינו כל הזמן בחושך, התכופף לשבת על הרצפה, להיות בגובה של אישתי שהיתה על הרצפה, הציג את עצמו, הושיט את ידו הענוגה ואת עיניו הכחולות הטובות, ואמר: "אני פה בשבילך, מוכן לתת לך את כל מה שאני יכול כדי שלא תסבלי כאבים כי את לא צריכה לסבול". והיא מצחיקה שואלת מה האפשרויות שלה, והוא עונה, נותן לה את הרשימה – "הכל דרך הווריד, אפשר להתחיל באקמול, אופטלגין, לעבור לאופיאטים- סמים- פטדין- זה הטשטוש וכמובן אפידורל. את מחליטה, רק תגידי". ושתיים עשרה שעות אחכ הוא נכנס לחדר, שש וחצי בבוקר, " את יורדת עכשיו לחדר ניתוח, לניקוי הרחם, להוצאת השילייה שלא נפרדה", ואני חושב לעצמי עוד פרידה אחת אחרונה ודי, ומספיק. והוא ממשיך- "אני לא רוצה שתחכי עד שמנה בבוקר, ואל תדאגי, אני מחכה לך שם, אני אהיה איתך שם". והוא שמר עליה, לא רצה לתת לה חומר הרדמה, השתמש באפידורל ובעוד טשטוש, והיא אומרת לו בחדר ניתוח, "אני לא ישנה, אני שומעת אתכם מדברים". ושוב ניגש אליה מביט עליה בעיניו הכחולות מניח את ידו על ידה ואומר "אני פה, הכל בסדר, אל תדאגי, אני פה איתך". ואני מחוץ לחדר ניתוח, לא יכול להיכנס להיות איתה כמו כל השעות האלה, כל הימים האלה, רגע ראשון של פרידה ממנה, ומבין שיש מקום שבו לא אוכל להיות איתה, שזה שלה, כמה שאני נמצא, אני יודע שבסופו של דבר זה הגוף שלה, התחושות שלה, הרגשות שלה, והמסע הפרטי שלה.

אחר כך היא תספר לי שהיתה שם בחדר ניתוח היא ועוד חמישה גברים, רופאים ואח, והיא קראה לרופא המלאך שלנו. "אין פה אישה?" "לא, המיילדות לא יכולות להיות פה". "כן אני יודעת, אבל מה עם אחות חדר ניתוח?". "יש פה אח, הוא ממש בסדר, מקצועי, למה יש בעיה?". "אתה יודע, זה פשוט יותר נעים כשיש אישה לידי". מניח את ידו על ידה ובעיניים מבינות הוא עונה לה "אל תדאגי, אני פה איתך."

אני רואה אותה בתוך הגוף שלה, אני שומע את הנשימות שלה, הגחמות, האנחות, מלווה אותה במסע ואני כל כך שם, נמצא, נוכח, מרגיש. והכל מתקדם, והעוצמות של הכאב עולות, מטפסות, כמו על הר עד השיא שלו שאחריו השקט.

בכאבים חזקים ובאינטנסיביות גבוהה מאוד היא מבקשת טשטוש ואפידורל, "עכשיו, אני לא יכולה יותר, לא יכולה יותר, עכשיו, בקשה, עכשיו." והרופא והמיילדת המלאכים שלנו, המלווים, נענים לבקשה, רוצים לעשות כל מה שאפשר עבורה, בשבילה, למענה.

יכולה להמשיך רק עם זה, עם רגע אחד שלא להרגיש את הכאב הכל כך חזק, עם רגע של שקט בגוף שיביא לשקט בחדר.

והיא מתמסרת, כל הזמן התמסרה ושוב מתמסרת, להנאה שברגע הזה של השקט בגוף שלא להרגיש לרגע. והיא כל כך יודעת את הגוף שלה, דוחפת, דוחפת, דוחפת עד שזהו לא צריך יותר, השחרור הגיע, זרם החוצה, החליק מהשיא של ההר למטה במדרון תלול וחלקלק. ובקצה המדרון אני, עומד, עם זרועות פתוחות, מוכן לקבל אל תוכי את מה שמגיע, בזרועות פתוחות, הזרועות שלי גדולות מדי לעומת מה שמגיע, ואני מצמצם אותן לגודל שמספיק לאחוז 448 גרם של שקט.

9.10.15